מאירי על שבת ק״ג א

« מאירי על שבת ק״ב ע״ב מאירי על שבת ק״ג ע״ב »

2 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ הַחוֹרֵשׁ כׇּל שֶׁהוּא, הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם וְהַמְזָרֵד כׇּל שֶׁהוּא — חַיָּיב. הַמְלַקֵּט עֵצִים, אִם לְתַקֵּן — כׇּל שֶׁהֵן, אִם לְהֶיסֵּק — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים, אִם לְתַקֵּן — כׇּל שֶׁהוּא, אִם לִבְהֵמָה — כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי.

3 שבת פתח ↗

גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא אַיָּמִין לִיחַיַּיב מִשּׁוּם דְּדֶרֶךְ כְּתִיבָה בְּכָךְ, אֶלָּא אַשְּׂמֹאל אַמַּאי? הָא אֵין דֶּרֶךְ כְּתִיבָה בְּכָךְ! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: בְּאִטֵּר יָד שָׁנוּ. וְתֶהֱוֵי שְׂמֹאל דִּידֵיהּ כְּיָמִין דְּכוּלֵּי עָלְמָא, וְאַשְּׂמֹאל לִיחַיַּיב, אַיָּמִין לָא לִיחַיַּיב! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: בְּשׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו.

6 שבת פתח ↗

הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם וְהַמְזָרֵד. תָּנוּ רַבָּנַן: הַתּוֹלֵשׁ עוּלְשִׁין וְהַמְזָרֵד זְרָדִים, אִם לַאֲכִילָה — כִּגְרוֹגֶרֶת. אִם לִבְהֵמָה — כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי. אִם לְהֶיסֵּק — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. אִם לְיַיפּוֹת אֶת הַקַּרְקַע — כׇּל שֶׁהֵן.

7 שבת פתח ↗

וְאָמַר רָבָא: לָא לִיהַדֵּק אִינִישׁ אוּדְרָא בְּפוּמָּא דְשִׁישָׁא, דִילְמָא אָתֵי לִידֵי סְחִיטָה.

8 שבת פתח ↗

אַטּוּ כּוּלְּהוּ לָא לְיַפּוֹת אֶת הַקַּרְקַע נִינְהוּ? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בַּאֲגַם שָׁנוּ. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּשָׂדֶה דְּלָאו אֲגַם, וּכְגוֹן דְּלָא קָמִיכַּוֵּין. וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״! לָא צְרִיכָא, דְּקָעָבֵיד בְּאַרְעָא דְחַבְרֵיהּ. מַתְנִי׳ הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בֵּין מִשֵּׁם אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת בֵּין מִשְׁתֵּי סַמָּנִיּוֹת, בְּכׇל לָשׁוֹן — חַיָּיב. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא חִיְּיבוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֵׁם, שֶׁכָּךְ כּוֹתְבִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לֵידַע אֵיזוֹ בֶּן זוּגוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל — ״שֵׁם״ מִשִּׁמְעוֹן וּמִשְּׁמוּאֵל, ״נֹחַ״ מִנָּחוֹר, ״דָּן״ מִדָּנִיאֵל, ״גָּד״ מִגַּדִּיאֵל.

9 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בֵּין מִשֵּׁם אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת בֵּין מִשְׁתֵּי סַמָּנִיּוֹת, בְּכׇל לָשׁוֹן — חַיָּיב. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא חִיְּיבוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֵׁם, שֶׁכָּךְ כּוֹתְבִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לֵידַע אֵיזוֹ בֶּן זוּגוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל — ״שֵׁם״ מִשִּׁמְעוֹן וּמִשְּׁמוּאֵל, ״נֹחַ״ מִנָּחוֹר, ״דָּן״ מִדָּנִיאֵל, ״גָּד״ מִגַּדִּיאֵל.

10 שבת פתח ↗

1 גולם של כלי הראוי לחוק בו קב וחקק בו שיעור פחות מקב אע"פ שבלבו להוסיף עליו חייב שהרבה עושין כן ומעמידין אותו על דרך זה:

2 המשנה השניה החורש כל שהו המנכש המקרסם המזרד כל שהו חייב המלקט עצים כל שהן ואם להסיק כדי לבשל ביצה קלה המלקט עשבים לתקן כל שהן ואם לבהמה כמלא פי גדי אמר הר"ם פי' מנכש הוא החופר סביב עקרי גפנים והצמחים והוא ממלאכות העבודה והיא והחרישה שוה מקרסם הוא הקוטע הירקות והכורת מהם מה שיעלה על פני כל הארץ ומזרד הכורת ענפי האילנות וזה המקרסם והמזרד כשהוא מתכוין לתועלתו במה שכרת הוא מאבות מלאכות ואם נתכון לתקן הצמח כדי שירבו ויגדלו כאשר יעשו בזמירת הגפנים הוא זורע וענין אמרו יתקן ר"ל לתקן הארץ לחרישה ואם היתה כונתו בלקיטת העצי' לשרפן או באסיפת העשבים לגדשן ולהאכילן לבהמתו הוא נקרא מעמר:

3 אמר המאירי המשנה השנית וענינה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר החורש שיעורו בכל שהוא ופרשו בגמ' מפני שהוא יכול לזרוע שם זרע אחד של דלעת והוא שאמרו חזי לביזרא דקרא ואע"פ שלענין הוצאה אמרו זרע דלועים שנים דוקא לזריעה שאין אדם מוציא נימא אחת לזריעה אבל בחרישה כל גומא וגומא ראויה להפיל שם נימא אחת לזריעה ויש מוחין פירוש זה שאף חרישה י"ל בה שאין אדם חורש בשביל זרע א' ומפרשי' בה לביזרא דקירא לחרוש סביבות הזרע שכל שהוא נזרע טורח הוא אף באחת ויש גורסין לבירא דקרא ר"ל שעושין גומא אחת בעיקר הזרע ומתמלאת מים ואף במשכן היתה שם חרישה בשיעור מועט ראויה לקלח של סמנים:

4 המנכש והוא הסרת עשבים רעים מתוך הירקות ואף הוא תולדת חורש ויש מחייבים אותו משום זורע והמקרסם והוא הקוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקון האילן והמזרד והוא קציצת ענפים אף מן הלחים מצד שיש שם הרבה יותר מדאי ואף הם תולדת חורש ויש מחייבים בהם משום נוטע וכל אלו שיעורם בכל שהו המלקט עצים מן האילנות אם לתקן את הקרקע או האילן שיעורו בכל שהוא ככל אותם שהזכרנו ואם להיסק שיעורן בכדי לבשל בהן ביצה קלה וכן המלקט עשבים מן המחובר אם לתיקון הקרקע שיעורו בכל שהוא ואם לבהמה כמלא פי הגדי ואע"פ שהקרקע מ"מ מתקן בכך הואיל ואינו מתכוין פטור מצד התקון ואע"פ שהוא פסיק רישיה פירשוה בגמ' בשאין הקרקע שלו ואין נוח לו בכך וכל שאין נוח לו במלאכה הנמשכת ממעשיו אין בו דין פסיק רישיה אבל בקרקע שלו חייב אף מצד התקון אע"פ שאינו מתכוין לו ואם עשה משהו חייב מצד התקון לבד ואם עשה בכדי מלא פי הגדי חייב שתים:

5 זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

6 התולש עולשין והמזרד זרדים והם מין קנים שבעודם רכות ראויות למאכל אדם וכשנתקשו מעט ראויות למאכל בהמה וכשיבשו מכל וכל ראויות להיסק ומעתה כל שהוא תולש בהן אם לאכילה שיעורם בגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי הגדי ואם להיסק כדי לבשל ביצה קלה ואם ליפות את הקרקע בכל שהו שכל שמתכוין בתלישה מן המחובר ליפות את הקרקע תולדת חורש הוא הא כל שאינו מכוין לכך פטור מצד התקון ואע"פ שהוא פסיק רישיה אתה מפרשה באגם שאין אדם קפיד על יפויו כלל או בקרקע של חברו על הדרך שביארנו במשנה:

7 זה שביארנו במשנה שכל שאין לו תועלת במלאכה הנמשכת מאותה מלאכה של היתר אין בו דין פסיק רישיה גדולי הרבנים כתבו שמ"מ איסור יש בה וכמו שאמרו בפרק שרצים האי מסוביתא דנזייתא אסיר להדוקי ביומא טבא ופירשו הם משום סחיטה ואף לר' שמעון שפסיק רישיה הוא ואע"פ שאין לו הנאה בכך מ"מ אסור הוא ולר' יהודה חייב וכן בפרק תולין לא ליהדק איניש אורדא אפומא דחביתא ואע"פ שבמסכת סוכה פרק לולב אמרו הדס שענביו מרובין מעליו פסול מעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב ומשום ר' אלעזר בר' שמעון אמרו ממעטין והקשו עליו והא קא מתקן מנא ותרצו הכא במאי עסקינן בשלקטן לאכילה כלומר שאינו מכוין לתקון ור' אלעזר בר' שמעון סבר ליה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והקשו והא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ותירץ לא צריכא בדאית ליה הושענא אחריתי כלומר ואינו צריך לאותו תקון הנמשך ממנו ונמצא שלר' שמעון כל שבדרך זה מותר לכתחילה אפשר שמצוה שאני הא בעלמא אסור ואע"פ שבמילה לא התירו אפי' שבות כמו שביארנו בפרק כלל גדול בזו הואיל ולא התרתו אלא על ידי אכילה זכור הוא כמו שכתבנו בפרק כלל גדול או שמא בזו הואיל ויש לו הושענא אחריתי אין בזה תיקון כלל שהרי אין תיקון זה בגוף הכלי אלא תקון לקיום מצותו ואינו שהרי אין צריך לו וכן עיקר הא בעלמא אסור ולרבי יהודה חייב שהרי הוצרכו לומר בזו ורבי אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה והטעם שר' יהודה עושה שאין מתכוין כמתכוין והרי הוא כמתכוין להכשיר וכן בחותה גחלים בשבת והובערו מאליהם אע"פ שאינו צריך להן מחייב ר' יהודה חטאת במסכת כריתות ור' שמעון פוטר וי"מ שר' שמעון מתיר לכתחילה ומפרשים איסור מסוביתא דנזייתא משום בונה וכמו שאמרו במקום אחר שוייה דופן לקירוייה וודאי נוח לו במלאכה זו שלא תהא המגופה נעתקת ממקומה ויש לך צד אחר בדין פסיק רישיה שהוא מותר לכתחילה לר' שמעון ולר' יהודה פטור והוא כשהמלאכה הנגררת ממנה קשה לו ע"ד מ"ש בפרק כלל גדול דכמה דאית ביה נשמה טפי עדיפא ליה ואע"פ שבאותה שמועה מיהא פטור אמרו מותר לא אמרו טעם הדבר מפני שיש מלאכה אחרת עמה כמו שאמר ולחייב נמי משום נטילת נשמה הא כל שאתה מוצא מלאכת היתר ונגררת עמה מלאכת איסור שהיא קשה לו מותר לכתחלה וא"כ גורר אדם וכו' אפילו בפסיק רישיה כגון גדולים ביותר שהרי החרץ קשה לו ואין אנו צריכים למה שפרשו גדולי הרבנים שאף הגדולים אין בהם פסיק רישיה ואם לחשך אדם לומר מה שאמרו בפ' טומנין בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון שהוא אסור משום גרירה והרי מ"מ קשה לו כשממחק את הצורות מ"מ ניחא ליה ליפות את הכלי ונזיר שאינו סורק ניחא ליה בהשרת הנימין:

8 נמצא לשיטה זו שכל פסיק רישיה והדבר קשה לו מותר לכתחילה ואף לדעת ר' יהודה ואם אין הדבר קשה לו וכן אין נוח לו אסור לכתחילה לר' שמעון ולר' יהודה חייב ואם הדבר נוח לו וצריך לו חייב אף לר' שמעון ודוקא כשהמלאכה הנגררת איסור תורה הא כל שאינה אלא דרבנן ואינו צריך לו מותר לכתחילה לדעת ר"ש ויש כאן דעות אחרות לקצת מפרשים וכבר כתבנום בפרק שני וזו עיקר אלא שהרבה שמועות מראות לנו שכל שאין הדבר נוח לו אע"פ שאינו קשה לו מותר לכתחילה ואתה צריך לפרשן לשיטה זו על הדרך שפרשת בענבי הדס שמצוה שאני או שהדבר אינו תקון מצד עצמו אלא מצד מה שצריך לו ממנו ומאחר שאינו צריך לו אין תקונו כלום כגון ענבי הדס לדעת שני שכתבנו בו וכן מוכרי כסות שלובשין כדרכן אתה מפרשו בשאין צריך לחומו כלל כגון שהיה לבוש כדי צורכו וכל שכן תולש שער האמור בבכור שעושה מקום לקפיץ אע"פ שתולש בודאי וכן כנגדו בי"ט מותר הואיל ואינו מתכוין לתלישה אע"פ שהיא פסיק רישיה שהרי אין אצל הבהמה בתלישה שום תקון מצד עצמו הא כל שיש במלאכה תקון כגון גרירה שיש בחרץ השואת גומות אע"פ שאינו צריך לה היה אסור אא"כ מפני שהדבר קשה לו וכן בכלם אתה מפרשה לשיטה זו כמה שתוכל וכבר כתבנו שיטה זו בפרק כלל גדול:

9 המשנה השלישית הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד בין משני שמות בין משני סימנותיו בכל לשון חייב אמר ר' יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע איזהו בן זוגו אמר ר' יודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל ונח מנחור ודן מדניאל אמר הר"ם פי' אמרם בין בימינו בין בשמאלו ר"ל מי שהוא משתמש בשתי ידיו והם קורין אותו שולט בשתי ידיו אבל שאר בני אדם אינה נקראת כתיבה אלא כתיבת ימין אבל כתיבת שמאל אינו אלא רושם לא כותב סמנונות הוא לשון רבים של סימן והם סימנין כמו שכותבין בני אדם א' שיורה על אחד וב' שיורה על שנים בכל לשון בכל כתיבה ור' יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם ורושם אצלו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן כי קרשי המשכן היו עשרים מצד צפון ועשרים מצד דרום ושמנה מצד מערב ותכלית מה שהיו מונין שם כ' והיו כותבין על הקרש הראשון א' בצדו האחד ועל הקרש השני ב' וכך היו עושין עד הקרש האחרון שהיו כותבים עליו כ' וכיון שכן הוא בעצמו כמו שאמרו מי שכתב בקרש אחד עשרה י"א והם שתי אותיות וככה עד הי"ט חייב משום רושם ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על שתי אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואחר כך כתב שתי אותיות בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת לפי שהיא מלאכה אחת והאומר משום רושם וימנה רושם מאבות מלאכות חייב שתים פי' בן זוגו חברו ר"ל שהוא לצדו כסדר ואמ' ר' יהודה כי אם נתכוון לכתוב שמעון כיון שכתב שמ' יתחייב לפי שכתב שם אע"פ שמ"ם של שם סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אלא הלשון וזה הדבר אמת לפי שלא נחוש לכונתו אלא בגמר המלאכה הראיה אלו נתכוון לארוג בגד מעשרים אמה בשבת שלא יהיה חייב עד שיגמור העשרים אמה ויארוג כל השבת ויהיה פטור זה שקר אלא משעה שיארוג שני חוטין יתחייב אע"פ שכונתו להשלים אריגת הבגד וכזה תדון בכל המלאכות ואין הלכה כר' יוסי:

10 אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו חייב ופרשו בגמ' בשולט בשתי ידיו אבל אם אינו שולט אלא באחת אינו חייב אלא באותה שהוא שולט בה ונמצא שרוב בני אדם אם כתבו בימינם חייבים בשמאלם פטורים ומי שהוא אטר אם כתב בשמאלו חייב בימינו פטור שהיא אצלו כשמאל אצל שאר בני אדם:

11 בין משם אחד ר"ל שכתב אות אחת שתי פעמים כגון שכתב שתי אלפין בין משני שמות ר"ל שתי אותיות שאין זו כזו כגון שכתב א' וב' ומ"מ בגמ' נחלקו באות אחת שתי פעמים אם חייב בה אע"פ שאין אותן שתי אותיות תיבה בעולם כגון אא או אינו חייב אא"כ הן תיבה בפני עצמה אע"פ שלא כיון הוא לאותה תיבה כגון שש רר תת גג דד חח וגדולי המחברים פוסקים בה לקולא ואפי' היו אותן שתי אותיות הכפולות תיבה בפני עצמה בקמיעין ובאלו ההבלים שמקצת המוניים כותבים בלחישות והוא הנקרא בגמ' גילטורי בעלמא אבל גדולי הפוסקים נראה דעתם שחייב בכל פנים כסתם משנתנו הא בשתי אותיות מיהא אע"פ שאינן תיבה בשום מקום כגון א' וק' או ב' וס' וכיוצא בהן חייב:

12 משני סמניות ר"ל שכתב אחת בסימן אחד ואחת בסימן אחר הואיל ושניהם נכתבו בסימנים שרשומן מתקיים כגון דיו וסיקרא וקומוס וקנקנתוס על הדרך שיתבאר למטה ולימדנו כאן שאם כתב אחת בדיו ואחת בסיקרא חייב הואיל ואם כתב שתיהן באחת מאלו חייב וכן הלכה וכן הדין בכל לשון ר"ל שכתב שתי אותיות מאיזה כתב של שבעים אומות:

13 א"ר יוסי לא חייבו חכמים בכתיבה אלא משום רושם וחולק עם תנא קמא שלדעת תנא קמא אם עשה שני רשומין שאינם אותיות פטור ולר' יוסי חייב ושהן אב מלאכה שכל עצמה של כתיבה לא יצא איסורה אלא מרשום והוא שהיו רושמים קרשי המשכן מפני שכשירצו להחזירו אחר שנתפרק לא יתחלף להם סדר הקרשים והוא שאמרו בירושלמי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה לינתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום ועל ידי גלגול אנו מסיימי' את הירושלמי כדי ללמוד ממנו מוסר ומדה חמודה והוא שאמרו דבי רב הושעיא ודבי רב פזי הוו אזלין ושיילין בשלמא דנשיאותא בכל יומא והוו הלין דר' הושעיא עיילין קומיי ונפקין קומוי אזלו הילין דבי רב פזי ואתחתנון בנשיאותא אתון בעיין מיעל קומוי אישתאלת לר' אמי א"ל והקמות את המשכן כמשפטו וכו' ועוד אמרו שם תרתין זרעייתא הוו בצפורי בולטיא וסגניא הוו בולטיא אזלין ושיילין בשלמא דנשיאותא ועיילין קומוי וסגניא עיילין ונפקין בתריהון אזלי סגניא זכון באורייתא אתון בעין מיעל קומוי דבולטיא אשתאיל לרבנין על ר' יוחנן ודרשה ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה סברין מימר לפדות ולהחיות ולכסות הא לישיבה לא א"ר אבין אף לישיבה שנ' יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני לפנים:

14 ונשוב לדברינו והוא שבקרשים לא היתה שם כתיבה אלא לרשום ונמצא שאף הרשום אב מלאכה והילכך כל שעושה שני רשומין או שתי סריטות וצריכות לו לרשום חייב וכן הלכה אלא לא שהן אבות אלא תולדת כותב ויראה לפסוק שאם סרט שריטה אחת על שני נסרים או שתי שריטות על נסר אחת חייב אלא שיש בה חולקים א"ר יהודה מצינו שם קטן וכו' ופי' דברי ר' יהודה הוא שסובר שלעולם באות אחת כפולה אינו חייב אפילו היתה תיבה בפני עצמה ובשתי אותיות פטור אם אינם תיבה שלימה כגון שם משמעון דן מדניאל שבאלו אע"פ שהיתה כונתו לתיבה גדולה ולא עשה אלא קטנה חייב ואין הלכה כדבריו אלא כת"ק לחייב באחת כפולה כל זמן שהיא תיבה ובשתים אע"פ שאינן תיבה בשום מקום:

15 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

16 ממה שכתבנו במשנתנו בענין שמאל וימין למדו קצת גאונים שכל שאדם חייב לעשותו בימין כגון כוס של ברכה ולולב אטר יד ימינו עושה אותן בשמאל וכל שהיא בשמאל כגון אתרוג ותפלין עושה אותן בימין שהרי הוא נעשה על ימין שמאל ועל שמאל שהוא ימין ובתפלין מיהא אין נראה כן שהרי לשומה כנגד הלב הוא צריך:

« מאירי על שבת ק״ב ע״ב מאירי על שבת ק״ג ע״ב »